<h1>ראבי"ה סימן אלף ק"ח</h1>
<h2>דף קה.</h2>
אמר זעירא אין קינוח הפה אלא בפת ובכל מיני פת הוי קינוח לבר מקימחא ותמרי וירקי. ובין גבינה לבשר אין צריך שהייה כלל אלא קינוח הפה, וביום משמע דאין צריך ליטול ידים ביניהם מעובדא דרב יצחק (קי"ד ע"ב). ויש שמחמירין ליטול אפילו ביום. ואם אכל בשר בההיא סעודתא לא אכיל גבינה אלא בסעודתא אחריתי אכיל כעובדא דמר עוקבא. ובשר שבין השיניים הוי בשר כדכתיב (במדבר י"א) הבשר עודנו בין שניהם, ויש לנוקרו. ויש מפרשים סעודה שקבעה תורה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר (שם), ולא נהירא לי להחמיר אלא ברכת המזון בהפסק מועט. ואם לא אכל ממשות הבשר אלא תבשיל הבשר נוטל ידיו ואפילו ביום להעביר הזוהם דיבוק השומן כרב נחמן דאמר אמצעיים רשות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. וכן קינוח הפה עביד ולא בעי שהייה כיון שלא אכל בשר. ושיטה זו כפי פיר"ש. ורב יהודאי גאון (בה"ג ד"ט סע"ג) ורבינו תם פירשו אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, דווקא בלא קינוח הפה ובלא הדחה אבל ע"י קינוח הפה והדחה מותר לאכול גבינה מיד, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח (דבעי) [ובעי] לממשי ידי (ד)ביני ביני והני מילי בליליא אבל ביממא לא, אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, פי' בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה אחרי שאין בו ממשות בשר ולא ממשות גבינה אפילו בליליא לא בעי הדחה, אבל בין תבשיל בשר לממשות הגבינה בעי נטילה ודווקא בליליא וכן [בין] בשר בהמה לגבינה בעי קינוח והדחה. ור"ת הוסיף לומר דבין גבינה לבשר אין צריך קינוח ולא הדחה בין ביום בין בלילה דלא פליג רב חסדא אדרב נחמן, דתבשיל מזוהם ונדבק הילכך כי אכיל אחריו גבינה בעי נטילה, ומר עוקבא איהו הוא דאחמור אנפשיה. ולי נראה דבין תבשיל לגבינה בעי קינוח או בשיהוי אף כפי שיטתם.
<h2>דף קז:</h2>
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן וכו'. (ק"ד ע"ב) והעוף לא עולה ולא נאכל ובאיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו אבל בשלחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. (ק"ז ע"ב) צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, דנהי דקליפה לא בעי הדחה מיהא בעי, רשב"ג אומר שני אכסנאים אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינן חוששין. אמר שמואל לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור. ואפילו שני אחים המקפידים זה על זה שלא לחלק ביניהם. ולא אסרו אלא כעין תפיסה אחת. ובשינוי (ודעתי) [ודיעות] פי' בהלכות נידה (סי' קע"ג).
